לילה "סטנדרטי" של ספארי עקרבים

יש משהו מעט משונה בזה שאני מוצא את עצמי שוב ושוב בלילה, עומד עם קבוצה של אנשים בלב המדבר, ומבקש מהם להסתכל לתוך שיח יבש למראה. הם מסתכלים, מתאמצים, מזיזים קצת את הראש, מנסים להבין למה בדיוק אני מתכוון ולמה אני מאיר להם על שיח זוגן משעמם לכאורה, ובדרך כלל לא רואים כלום. ואז אני מדליק את פנס האולטרה סגול, ובבת אחת מופיע שם עקרב זוהר, כאילו מישהו הטמין חתיכת ניאון קטנה בין הענפים. ברגע הזה כמעט תמיד נשמע אותו קול קבוצתי, מין “וואוו” כזה, אחיד, לא מתואם, אבל מאוד מדויק. זה רגע שאני לא מתעייף ממנו.

את סיורי העקרבים שאני מדריך באזור חניון הרועה ובחוות נאות אני מעביר כבר לא מעט זמן, ובכל פעם מחדש אני נזכר עד כמה הלילה המדברי יודע להפתיע. במשך היום הנגב דורש מאיתנו הרבה. בקיץ הוא חם, באביב הוא מסנוור (מפריחה), ובאופן כללי הוא לא תמיד מסביר פנים למי שמבקש ממנו נוחות. אבל בלילה משהו נרגע. הרוח יורדת, החושך מתיישב כמו שצריך על הקרקע, ובבת אחת העולם הזה, שנראה קודם שקט מדי או ריק מדי, מתחיל להתמלא חיים.

זה אולי אחד הדברים שאני הכי אוהב בסיורי עקרבים במדבר. העובדה שהם לא באמת “רק” סיורי עקרבים. נכון, העקרבים הם הכוכבים הגדולים של הערב, ובצדק. קשה להתחרות בבעל חיים שנראה כמעט בלתי נראה באור רגיל, אבל תחת אולטרה סגול נדלק פתאום כמו שלט קטן. ובטח שאי אפשר להתחרות בבעל חיים שכבר חי בגלגולים שונים כמעט 3 מליון שנה. ובכל זאת, מי שמגיע לסיור כזה באזור הנגב פוגש לא רק עקרבים, אלא את הלילה המדברי כולו. את השקט, את השמים, את התחושה המוזרה והנהדרת הזו שהחושך לא מסתיר את העולם אלא דווקא חושף אותו.

לעקרבים, צריך לומר, יש יחסי ציבור לא משהו. אולי בגלל המראה שלהם, אולי בגלל המוניטין המפוקפק, אולי בגלל כל מיני סיפורים שרצים בינינו בני האדם כבר הרבה שנים. בפועל, הסיפור מעט יותר מורכב ומעט פחות דרמטי. בישראל יש בערך עשרים ושניים מיני עקרבים, ורק שלושה מהם נחשבים למסוכנים באמת לאדם. וגם כאן צריך מיד לסייג ולהרגיע. בדרך כלל גם הם לא קטלניים. זה כמובן לא אומר שצריך לזלזל, אבל כן אומר שלא כל עקרב הוא מפלצת מדברית צמאת דם. רחוק מזה. רובם המוחלט יעדיפו להמשיך בעניינים שלהם ולא להסתבך איתנו, הענקים המגושמים שדורכים להם פתאום ליד הבית.

בגלל זה אני אוהב את הרגע שבו הפחד הראשוני של אנשים מתחיל להתחלף בסקרנות. זה קורה די מהר. בהתחלה יש איזושהי רתיעה טבעית, אחר כך מגיעה ההפתעה, ואז מתחילות השאלות. איך הם זוהרים? איפה הם מסתתרים ביום? איך הם צדים? האם הם באמת מסוכנים? ובין שאלה לשאלה, בין שיח לשיח, קורה משהו יפה – העקרב מפסיק להיות סמל כללי של סכנה והופך לבעל חיים ממשי, מעניין, חלק ממערכת חיים שלמה.

ואולי זה בעצם מה שאני מנסה לעשות בסיורים האלה. לא רק להראות לאנשים עקרב זוהר, למרות שגם זה, כאמור, לא רע בכלל. אלא לעזור רגע לשנות זווית. לקחת בעל חיים שרובנו מעדיפים לא לפגוש, ולגלות שהוא יפה, מרתק, עתיק, ובעיקר שייך מאוד למקום. ובאותה הזדמנות גם להיזכר שהמדבר בלילה הוא לא חלל ריק, אלא עולם שלם, תוסס, עדין ומדויק, שרק מחכה שמישהו יבוא להסתכל כמו שצריך. אני כאן כדי לעזור בזה.